פסק-דין בתיק ע"פ 3057/13

השופט א' שהם:

1.        לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, שניתן בת"פ 31397-11-12, ביום 14.3.2013, על-ידי כב' השופט י' צבן, סג"נ.

2.        המשיב, יליד 19.3.1995, תושב שכונת סילוואן במזרח ירושלים, הורשע, על-פי הודאתו, בעבירות שיוחסו לו בכתב אישום מתוקן שהוגש במסגרת הסדר טיעון, כמפורט להלן: נשיאת נשק, לפי סעיף 144(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) (שתי עבירות); ניסיון הצתה, לפי סעיף 448(א) בצירוף סעיף 25 לחוק העונשין (שתי עבירות); סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, לפי סעיף 332(3) לחוק העונשין (שלוש עבירות); ניסיון תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 274(2) וסעיף 274(3) ביחד עם סעיף 25 לחוק העונשין (שתי עבירות).

3.        ביום 14.3.2013, נגזר דינו של המשיב, והושתו עליו העונשים הבאים: תשעה חודשי מאסר לריצוי בפועל; הפעלה במצטבר של עונש מאסר על-תנאי בן ארבעה חודשים שהוטל עליו בת"פ 31254-08-11, כך שעל המשיב לרצות 13 חודשי מאסר בפועל החל מיום מעצרו, 11.11.2012; הפעלת התחייבות מהתיק הנ"ל בסך 3,000 ש"ח לתשלום עד ליום 30.6.2013; ומאסר על-תנאי בן שמונה חודשים לבל יעבור המשיב, בתוך שנה מיום שחרורו, כל עבירה מסוג פשע.

           המדינה אינה משלימה עם עונש זה שנגזר על המשיב, והיא טוענת בערעורה כי יש להחמירו במידה משמעותית.

עובדות כתב האישום שהוגש נגד המשיב

4.        בכתב האישום המתוקן נטען כי בשתי הזדמנויות, בין חודש יוני 2012 לחודש אוגוסט 2012, השליך המשיב בקבוק תבערה לעבר בתי יהודים בשכונת ראס אל עמוד. באחד המקרים, זרק המשיב, בנוסף לבקבוק התבערה, גם מספר אבנים.

           בחמש הזדמנויות, בין החודשים יוני-אוקטובר 2012, השליך המשיב אבנים, ביחד עם אחרים, לעבר רכבי בטחון שנסעו בשכונת ראס אל עמוד. האבנים הושלכו על-ידי המשיב וחבריו לעבר כלי רכב נוסעים, מאזור מגרש הכדורגל בשכונה.

גזר דינו של בית משפט קמא

5.        בפתח גזר דינו, סקר בית משפט קמא את האמור בתסקיר מעצר שהוגש בעניינו של המשיב. מהתסקיר עולה כי המשיב נמנה על משפחה בת 7 נפשות, כאשר אביו מנהל שני משקי בית, בהיותו נשוי לשתי נשים.

           המשיב למד בבית ספר עד לכיתה ט', ולאחר שנשר מספסל הלימודים הוא החל לעבוד באופן רציף במקומות עבודה שונים. בשעות הפנאי, חבר המשיב לנערים בעייתיים בשכונתו, אשר נהגו להשליך אבנים לעבר בתי היהודים בשכונת סילוואן.

           בפגישה עם שירות המבחן, טען המשיב כי, לאחר שחרורו מהכלא, הוא יתרכז אך ורק בעבודתו, והוסיף כי בשלב זה הוא אינו מעוניין בטיפול או בקשר כלשהו עם שירות המבחן. המשיב הביע חרטה על מעשיו, ולדבריו הוא משלם מחיר כבד על מעשיו, בדמות מעצר ממושך ואובדן מקום עבודתו. הוריו של המשיב אינם תומכים בהתנהגותו, ובכל ביקור בכלא הם מפצירים בו כי יחדל מדרך זו, עם שחרורו מהמאסר.

           בסכום התסקיר, נאמר כי לנוכח חומרת העבירות, והתנגדותו של המשיב לטיפול מטעם שירות המבחן, אין המלצה טיפולית בעניינו.

6.        בית המשפט ציין בגזר דינו כי מדובר בעבירות חמורות, אשר צפון בהן "פוטנציאל נזק רב". בית המשפט הוסיף כי השלכת בקבוקי תבערה הפכה לחזון נפרץ, כאשר מעשי העבירה מבוצעים בדרך כלל על-ידי קטינים "כמעשי שיגרה כמעט". לחובתו של המשיב נזקפה העובדה כי שלושה חודשים, טרם ביצוע העבירות על-ידו, הוא הורשע בביצוע עבירות דומות וזכה להתחשבות מירבית, בכך שלא נגזר עליו מאסר לריצוי בפועל. בית משפט קמא זקף לזכותו של המשיב את היותו קטין במועד ביצוע העבירות, את הודאתו באשמה והבעת חרטתו, וכן את רקעו המשפחתי "המאפשר סיכויי שיקום".

           בית המשפט החליט להרשיע את המשיב בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, ולאחר בחינת מכלול השיקולים לקולא ולחומרה, גזר עליו את העונשים המפורטים בפסקה 3 לעיל.

ערעור המדינה

7.        בערעורה טוענת המדינה כי העונש שהושת על המשיב אינו הולם את חומרתם היתרה של המעשים ואת נסיבות ביצועם על-ידי המשיב. עוד נטען, כי גזר הדין אינו נותן ביטוי הולם לריבוי המעשים, לפוטנציאל הנזק הטמון בהם ולהרשעתו הקודמת של המשיב.

           לדידה של המערערת, העונש שהושת על המשיב חורג באורח משמעותי מרמת הענישה הראויה בעבירות מסוג זה. המדובר בשבעה אירועים, בהם נטל המשיב חלק, במהלך תקופה של כחמישה חודשים, וכפי שציין בית משפט קמא, הוא חזר לסורו, בחלוף כשלושה חודשים מאז נתן את הדין, בגין ביצוע עבירות דומות. לגישת המערערת, אין ליתן משקל רב להבעת חרטתו של המשיב, שכן גם בהליך הקודם הוא הביע חרטה, והסתבר כי מדובר באמירה מהשפה אל החוץ.

           המערערת הוסיפה כי אינה מתעלמת מהעובדה כי העבירות בוצעו על-ידי המשיב בהיותו קטין, אך לטענתה, ניתן לנתון זה משקל יתר בגזר דינו של בית משפט קמא. עוד צוין, בהקשר זה, כי המשיב היה במועד ביצוע העבירות על סף הבגירות, וממילא מרבית העבריינים, בסוג זה של עבירות, הם צעירים וקטינים, שגם אותם צריך להרתיע.